סדרת פוסטים - ישובי העוטף בעין עיינותית
- כפר עזה -
כפר עזה הוקמה בשנות ה 50' והיתה מקום חקלאי, צעיר ותוסס של נחלאים, מקום שהתמודד עם בעיות בטחוניות באופטימיות.
כפר עזה הוא גם המקום בו התחתנו חגי והדסה יהודאי וקיבלו כמו כולם את ספר שיר השירים המאויר ע"י שרגא וייל בהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. חגי, רפתן בוגר עיינות ריכז את ענף הרפת ואף בחר שם - "איילת" - מתוך ספר הפרות, כשנולדה בת ראשונה. ייסורי הלינה המשותפת והרצון ללמוד גרמו לזוג הצעיר להחליט להמשיך בדרך חיים אחרת.
מאחריהם השאירו את משפחות החברים הותיקים, אלו שגידלו דורות המשך מאושרים.
בסרט שנעשה לפני כשנתיים בקיבוץ נראו החיים העשירים בתוכן והווי וסיפורים שבהקשר הנוכחי הקשה נראים תמימים, שלווים ומחויכים באופן סוריאליסטי. רבים מחברי הקיבוץ מופיעים כאן והם מקור השראה בשמחתם עם היופי שבפשטות, בצנע וברעות שביניהם. מבט עכשוי על עלילות הקיבוץ מעלה דמעות ממש.
צפו בסרט בקישור שבתגובה!
(מתוך פייסבוק ארכיון קיבוץ כפר עזה).
ליבנו עם האנשים היקרים שחייהם ומותם כרוכים במקום זה.

סדרת פוסטים - ישובי העוטף בעין עיינותית
- קיבוץ מפלסים -
קיבוץ בנגב הצפוני-מערבי, ממערב לצומת שער הנגב, המשתייך לתנועה הקיבוצית ונמצא בשטח המועצה האזורית שער הנגב. מיקומו המקורי היה על גבעת כורכר מול גבול רצועת עזה, אך כעבור כשנה הועבר היישוב למיקומו הנוכחי בשל ירי ישיר שהתרחש לעיתים קרובות על היישוב מכיוון בית חנון (במיקום המקורי הוקם מטווח צבאי ואזרחי ומוצב צה"ל).
קצת לאחר שהוקם בשנת 1949 ע"י עולים - רובם בוגרי תנועת נוער דרור מארצות אמריקה הלטינית ובעיקר מארגנטינה ואורוגוואי, הגיעו לבקר בנות עיינות.
עדות מהשנה הראשונה 28/10/49 - עלון מספר 3 -הגיעה אלינו מהארכיון הציוני בו שמורים עלונים רבים של קבוצים מן השנים הראשונות. הם מספרים על ההתמודדות הבטחונית , על מפגש עם קבוצת בנות עיינות ועוד:
הסימול: עלון קיבוץ מפלסים DD2\ - בארכיון הציוני המרכזי (תודה!)
תושביו עבדו בחקלאות, רפת, מפעל מתכות ומחוץ לקיבוץ וכן התפרנסו מהשכרת דירות. בקיבוץ חינוך מגיל 0 עד גן-חובה, חינוך בלתי פורמלי עד גיל 18, מועדון, ספרייה, חנות מכולת (כלבו), מרפאה, מרפאת שיניים, בית 'גיל הזהב', בית כנסת, מתקני ספורט, בריכה, גני משחקים, מדשאות וגינות ציבוריות.
ב-7 באוקטובר 2023, בלמה כיתת הכוננות של הקיבוץ חדירה של עשרות מחבלים לערוך טבח בקיבוץ במסגרת מתקפת הפתע על ישראל.
ליבנו עם האנשים היקרים שחייהם ומותם כרוכים במקום זה.
(תמונות במחזור 1950)

ישובי העוטף בעין עיינותית - קיבוץ נירים ומי היתה רמת הנגב? (כיום שם מועצה אזורית)
אם תעיינו במפות משנת 1948 (מפות מיומן קק"ל שהחזיקה עדה פישמן מייסדת עיינות), תראו תמונה שונה לגמרי מזו של היום.
קיבוץ נִירִים הוקם על ידי גרעין "ניר" של השומר הצעיר, שעבר הכשרה בניר דוד. הקיבוץ התארגן ביולי 1946 בראשל"צ ושלח את ראשוני חבריו לגבולות. משם, במוצאי יום הכיפורים תש"ז, 6 באוקטובר 1946, במסגרת עליית 11 הנקודות לנגב הצפוני התיישבו על 1600 דונם במקומו הראשון של הקיבוץ (ליד קיבוץ סופה של היום). הקיבוץ נקרא בתחילה דנגור על שם רב של העיר סואץ בשנים 1907–1916 שרכש את האדמה.
קיבוץ רמת הנגב היה קיבוץ-משלט שנוסד מאוחר יותר ב- 19 בנובמבר 1947 וקיבל תגבורת של 20 חברים מחברת נוער עולה מבית-הספר החקלאי עיינות.
היישוב חדל להתקיים במרץ 1949 כי רבים מחבריו התגייסו למלחמה: לאחר שמונה חודשי מצור, בהיותם בחופשה בתל אביב, החברים החליטו להתגייס גיוס מלא ולהילחם בכל המערכות ברחבי הארץ. ביוני 1948 גויסו חבריו מחדש ויצאו לתפקידי החזקת משלטים (ביר עסלוג', משטרת עימארה, חוליקאת) וליווי שיירות.
בין חברי רמת הנגב שמקורם מעיינות היו שלמה אביבי (שלומה פרילינג) ויונתן כרמון (יונל קלמן) - שהפך לכוריאוגרף ידוע.
כאן נראים אימוני קורס המרגמות שלהם שעשו בנירים, יחד עם חברי צאלים ותמונתם שצולמה ע"י פ. גולדמן התפרסמה בעיתונות בנובמבר 1948.
חזרה לנירים של היום:
הקיבוץ המשגשג מנה כ-400 נפש, מתוכם כ-200 חברים, עוד 100 ילדים ו-40 תושבים המתגוררים במקום.
ב-7 באוקטובר 2023, במסגרת מתקפת הפתע על ישראל, פלשו מחבלי חמאס לקיבוץ, טבחו בתושביו וחטפו מהם לרצועת עזה. לאחר שעות של קרבות של כיתת הכוננות של הקיבוץ, ולאחר מכן גם של כוח של יחידת דובדבן, הקיבוץ טוהר ממחבלים.

ישובי העוטף בעין עיינות - המשך הסדרה
יומן התש"ח קרן קיימת לישראל 1947-1948 בחדרה של עדה פישמן (מימון) - מתאר את ישובי הדרום והנגב - 26 נקודות ישוב - בינהן שלושת המצפים - רביבים, בית אשל וגבולות שהיו הראשונים לעלות על הקרקע באזור זה.
ברבים מהישובים היו בנות ובני עיינות שותפים לדרך ההתיישבות.

סדרת פוסטים - ישובי העוטף בעין עיינותית
- קיבוץ נחל עוז -
מתוך אתר הקיבוץ: "ראשיתה של נחל עוז, עם הקמת היאחזות הנח"ל "נחלאים א' – מול עזה". שנתיים מאוחר יותר, באוקטובר 1953 אזרחו את הנקודה חברי הכשרת מעיין ברוך. היו אלה ילידי הארץ, חניכי התנועה המאוחדת מתל אביב, רחובות וקריית חיים. מיקומו של היישוב נקבע בהתאם לצרכיי הביטחון של אותה תקופה, בסמוך לגבול על כביש עזה-באר שבע.
בשנים הראשונות ידע הקיבוץ ימים קשים של תקריות גבול, שהשפיעו לא מעט על אורח החיים של הקיבוץ הצעיר. שדות נחל עוז נוגעים בקו הגבול עם רצועת עזה ובפרברי העיר. ארבעה מחברי נחל עוז נפלו בשדותיה במהלך פעולות אלו. בצל המתח והפעילות הביטחונית נוצרה התשתית לבניית משק חקלאי ונקבע צביונה של החברה." (קישור לאתר בתגובות)
הקיבוץ היה לאות ומופת להתיישבות ביטחונית סמוך לגבול.
כאשר אוזרחה הנקודה והפכה לקיבוץ נח"ל עוז הצטרפו גם בוגרות ובוגרי עיינות בתקופת איזרוח הקיבוץ וביניהן לאה נאור שהפכה ברבות הימים לפזמונאית, משוררת וסופרת.
לאה נאור מספרת על תקופה זו: (ראו קישור לאתר בתגובות)
"עם חברי, בוגרי עיינות, התגייסתי לנח"ל והייתי בין מקימי קיבוץ נחל עוז בנגב. מול העיר עזה. שם גילינו מהר מאד כי עדיין לא נגמרו המלחמות. סבלנו מהתנכלויות, גניבות והפגזות לא מעטות מעבר לגבול, שסומן ע"י תלם חריש מטושטש. איבדנו כמה מטובי חברינו, ביניהם יעקב טוכמן ("טומי"), שנחטף ונרצח תוך טיול תמים לאורך הגבול, ורועי רוטברג, שנחטף ונרצח כאשר ניסה למנוע את גנבת יבולנו ע"י מסתננים.
בתמונה של להקת הריקודים של קיבוץ נחל עוז באחת החתונות, אני הרקדנית מימין. בן זוגי לריקוד הוא רועי רוטברג, שנחטף ונרצח חודשים מעטים אחרי שצולמה התמונה הזאת. הרמטכ"ל משה דיין נשא נאום נרגש על קברו - קישור בתגובות.
אבל למרות הקשיים. בנחל עוז הגשמתי את חלום ילדותי: ביחד עם חברתי זהר (ד"ר זהר גורי). שתלנו וטיפחו את גינות הנוי של הקיבוץ, וזאת מלבד היותי מרכזת הרפת או, יותר נכון, "מרכזת הפרה" כי הייתה לנו רק פרה אחת, ואחרי החליבה הייתי מוליכה אותה בחבל אל גן הירק, וקושרת אותה לברז, שתאכל את העשבים שצמחו סביבו. עבדתי באיסוף בצל ותפוחי אדמה בגן הירק, ויחד עם בחור נחמד, מוטקה, כתבנו את תוכניות החגיגות החקלאיות וחגיגות הנישואים בקיבוץ הצעיר. (מוטקה היה הכותב, ואני עוזרתו חסרת הניסיון.) בסופו של דבר נישאנו מוטקה ואני.
באתר הקיבוץ מצוין כי ב 2023 מנה כ-400 נפש: חברים, תושבים וילדים.
ענפי החקלאות בו: גידולי שדה – תפוחי אדמה, גזר, חמניות, חיטה, ועוד.
רפת של 360 חולבות, וכן לול המייצר 2100 טון בשר פטימים בשנה.
ב-7 באוקטובר 2023, לחמה כיתת הכוננות של הקיבוץ בחדירה המונית של מחבלים לקיבוץ במסגרת מתקפת פתע על ישראל.
פלסטינים מאירגוני הטרור חמאס והגא"פ ואזרחים מעזה רצחו וחטפו לשטח עזה רבים בהם גם מייסדיו ומקימיו ונשים וילדים, הרסו החריבו ושדדו את בתי התושבים. הקיבוץ מפונה כיום מתושביו.
ליבנו עם האנשים היקרים שחייהם ומותם כרוכים במקום זה.
קישור לכתבה של יד בן צבי - בתגובות

פוסט פייסבוק מלחמת חרבות ברזל 27/11/2023
ישובי העוטף - בעין עיינותית
נתיב העשרה
תוך כדי עבודה ועיון בספר האוהבים שסרקנו לאחרונה בארכיון - נתקלתי בזוג שיצא מעיינות - יחזקאל ואהובה ניפרין - שקשר את חייו עם מושב נתיב העשרה, שעבר פינוי ובנייה מחדש. מיד עלתה המחשבה מה קרה איתם ביום הטבח בנתיב העשרה (ראו קישור בתגובה).
"ראשיתו של המושב בשנת 1973. בשנה זו הוקם המושב נתיב העשרה כהתיישבות בחבל ימית, ובפינוי חבל ימית הוא נהרס, והוקם מחדש במקומו הנוכחי בשנת 1982. בשנה זו עלו 70 משפחות מחבל ימית על הקרקע בגבעה הצופה לים מרחק 2 ק"מ דרומית ליד מרדכי. כל משפחה קיבלה משק חקלאי והיישוב החדש הוכר כאגודה חקלאית. בשנות התשעים הוכשרו קרקעות לכ-70 משקים נוספים (ללא קרקע חקלאית) על מנת לספק מגורים ל"בנים ממשיכים". כיום, רק קרוב למחצית ממשפחות אלו עוסקות בחקלאות (כגון גידול פרחים, ירקות ותבלינים) שנועדו הן לייצוא והן לשוק המקומי."
ובחזרה אל הזוג:
עיון ברשימת הבוגרים, כדי לגלות אם הם עדיין שם, גילה שאהובה היא אחותו של רפי שעיבי. רצה הגורל שהשבוע סיפרה המורה עליזה שעיבי - אשתו של רפי - שניהם בוגרי עיינות, שמתנדבת כעת בארכיון, על משפחתה בנתיב העשרה והטראומה שעברו. הסתבר שמדובר באותו זוג האוהבים.
ברשותה מובא כאן קטע השיחה שעוסק בגורלם.

https://youtu.be/HYZjPkiNo5Y

היישוב מבטחים הוקם לראשונה ב-7 בפברואר 1947 כקיבוץ של העובד הציוני. ב-22 באפריל 1948 אירעה תקרית חמורה בין הצבא הבריטי ובין מגיני מבטחים. יחידה בריטית משוריינת שכללה מספר טנקים ונושאי ברן הגיעה לשערי הקיבוץ. הבריטים ביקשו להסגיר לידיהם מכונית משא שלטענתם הוחרמה מהערבים, ולהסגיר גם את נהג הקיבוץ לחקירה. כשנענו בשלילה החלו הטנקים להפגיז את בית הביטחון ואת עמדות הקיבוץ. שלושים פגזים נורו על הקיבוץ, שישה מהם פגעו בבית הביטחון והרגו את חבר הקיבוץ חיים פישר. לפנות ערב נסוגו הבריטים ממבטחים. עם תום מלחמת העצמאות החליטו חברי מבטחים לפנות את המקום ולחבור עם חברי קיבוץ ניצנים לייסד את קיבוץ ניצנים החדש.
המושב מבטחים הוקם מחדש ב-1950 על ידי עולים מכורדיסטן ליד היישוב הישן הנטוש, כשאת אבן הפינה הניחו ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר החוץ משה שרת. בשנת 1954 הגיעו למבטחים עולים חדשים ממרוקו ומכורדיסטן. היישוב היה בסיס קדמי לצה"ל במלחמת סיני, מגודר ומוקף בעמדות ירי ובתעלות קשר, וממנו יצאו כוחות חי"ר למבצע.
ממבטחים הישנה נותר רק בית הביטחון, שהוכרז ב-1982 כאתר לאומי. הבית נמצא במצב גרוע בין חממות החקלאים כשהוא מחורר מהפגזות ומט ליפול[3].
מבטחים בעיין עיינותית -
הקשר בין קיבוץ "שבילים" לקיבוץ "מבטחים"- 1948:
קבוצה ראשונה של מעפילים ("מבצע מייקלברג"), כ- 10 חברים מתנועת "הנוער הציוני", הגיעה לקיבוץ "שבילים": המטוס שהמריא מפסטום (נאפולי) נחת ביבניאל. לאחר תקופה במחנות "המאבק" בהרצליה ו"להט" באבן יהודה הגיעו בספטמבר 1947 עשרה מתוך כחמישים מעפילים אל נקודת הישוב הקטנה. מגדל מים, חדר אוכל, כמה אוהלים וארבעה צריפים בני 4-5 חדרים היו שם, על גבעה סמוכה לעיינות. אליו הוסיפו מבנה בטחון בן כמה החדרים ולאט לאט הגיעו עוד עולים נוספים חסרי כל וחבולים, מרביתם כיחידים מבני משפחתם ששרדו – עד שסה"כ הגיעו בין 60 ל- 80 איש בקיבוץ ("בני חורין", אנשי האוניה "מולדת" ועוד משוחררי מחנות המעצר בקפריסין). מ"שבילים" (שנועדה להיות נקודה זמנית) יצאו להקים קיבוצים נוספים – שורש, מבטחים (המחודשת) ותלמי יפה וספגו פציעה ממוקש עליו עלו כשנסעו אל מבטחים. בנוסף התמודדו עם סכנת הפצצות אויריות ופגיעות מירי הערבים בעת שעבדו בשדות הקרובים ובקיבוץ. הבידוד והלחצים היו קשים.
עיינות השכנה הענייה והאידאליסטית, סייעה להם בכלי עבודה ובתמיכה שיכלה לתת בעת הלחימה ובכל עת (למעט בשבת). לאחר פירוק הקיבוץ ב- 1950, קלטה עיינות אל תוך הצוות המצומצם של המוסד שני חברים ממעפילי מבצע מייקלברג ועוד כ- 10 חברים, חלק ניכר מאנשי הגל השני, שהגיעו בקבוצות שונות מפולין, רומניה, בולגריה ואלג'יר במהלך שנת 1948. הם עסקו בה בכל עבודה שניתן היה לאמץ: בהנהלת חשבונות, הדרכה, תחזוקת המשק ועבודות טכניות. חלקם גם התגורר בה והקים משפחה, בחדרים שפונו עבורם, חלקם בנס ציונה, בשיכון הפרוגרסיבים.
אלו שנקלטו (חלק ניכר מיוצאי הקיבוץ!) חלקם אנשי מקצוע עוד מאירופה, הפכו לעמודי התווך של ההכשרה החקלאית והחינוכית בעיינות, אם בהכשרות טכניות ואם במשק הבית, שהיה נדבך חשוב בחינוך .רבים מהם עבדו בעיינות וקשרו בה את גורלם עד גיל הפרישה. כך תרמו רבות לעיצוב זהותם של רבים מעולי הדורות הבאים והפכו לעובדים מופלאים ובלתי נשכחים.
שימו לב! - את חלקם אתם מכירים כעובדים ותיקים בעיינות:
מרים ויהודה קרייצר (שאורי בנם עושה למען שימור מקום וסיפורו), ישראל פרידמן, ציפורה (פלה) ודב זאבי, שושנה (רוז'ה) רייך ואחותה יונה (טושקה) רייך (לאופר) - הקשורים במאפיית "לחם חי" ששכנה בעיינות, יואל ויוכבד פיירשטיין, יעקב שכטר - בובו, זליג פוצ'ינקה, רחל מכטינגר ואפילו אלה אשכולי שהגיעה לשם כילדה.

ישובי העוטף בעין עיינותית - קיבוץ כרמיה
מתוך ויקיפדיה: הקיבוץ נוסד ב 1950, על ידי גרעין נח"ל של השומר הצעיר מתוניס ומצרפת, הנקודה הוקמה סביב בניין בית הספר שנבנה כנראה על ידי הבריטים כמה שנים קודם לכן עבור ילדי הכפר הערבי הירביא, אשר נהרס במלחמת העצמאות ולאחריה, ונמצא על גבעה קרובה צפונית-מזרחית לקיבוץ.
בשנים הראשונות סבל הקיבוץ ממסתננים שהגיעו מרצועת עזה שעסקו בעיקר בגניבות, ולאחר מכן, במסגרת הפדאיון, גם במעשי טרור. בשנים אלו נקבע הקיבוץ, על ידי הסוכנות היהודית כמשק מטעים, אשר ברובם מלבד הפרדס לא התאימו לאדמות ולאקלים ונכשלו. היום הקיבוץ שייך למועצה אזורית חוף אשקלון.
בשנת 1952 פרץ מאבק פוליטי קשה בתוך מפ"ם, חברים רבים נהו אחרי משה סנה שייצג במפ"ם רעיונות אנטי-ציוניים. 22 חברים שהזדהו עם סנה, הוצאו אז מהקיבוץ לא לפני שפתחו בשביתת רעב והביאו את הקיבוץ למשבר. ב-1954 הגיע הגרעין הישראלי "גדיש" לחיזוק הקיבוץ, ואחר כך הגיעו כמה גרעינים מארגנטינה, ממרוקו ומישראל, כולם יוצאי תנועת הנוער השומר הצעיר. כמו כן הצטרפו לקיבוץ לא מעט בודדים. עם השנים, המשק החקלאי התבסס על רפת, שהיא מהמצטיינות בארץ עד היום, על לול הטלה שנסגר מחוסר כדאיות, ועל גידולי שדה מגוונים ופרדס.
בשנת 1972 הוקם בקיבוץ מפעל "שמיכות כרמיה", ובשנות השמונים פגע משבר הקיבוצים גם בקיבוץ כרמיה. המפעל שלא יכול היה להתפתח, לאחר שהבנקים לא איפשרו לו זאת - נמכר. חלק גדול מהפרדס נעקר בגלל הקיצוצים במים. וגידולי השדה התאחדו עם ענפים חקלאים מהקיבוצים שבסביבה והתמודדו עד היום בקיצוצי המים ובמאבקי השוק הישראלי.
בשנות התשעים המאוחרות עבר הקיבוץ תהליך מסודר של הפרטה. תהליך זה עדיין לא הסתיים. בשנת 2002 נחנך במקום "בית הבנים", להנצחת 6 החברים-בנים שנפלו במלחמות ישראל.
לאחר פינוי רצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות הוקמה בקיבוץ שכונה עבור המתפנים . לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות סבל עדיין הקיבוץ מירי רקטות קסאם, כאשר למעשה לא היו לו כל אמצעי מיגון מתאימים.
ליד היישוב ישנה שמורת טבע הנקראת "שמורת חולות כרמיה". הקיבוץ שוכן בגובה של כ-25 מטרים מעל פני הים ובמרחק כ-2 ק"מ מחופו. כקילומטר דרומית לקיבוץ עובר נחל שקמה.
מאז יום שבת 7 באוקטובר 2023, בה נמצאו תחת מתקפה רצחנית - פונו לאזור חיפה.
ואיך קשור אל עיינות?
גרעין צפריר שיצא מעיינות לשם, היה גרעין בני ובנות מחזור מ"ה 1979 ועד היום מתגוררים כנראה בכרמיה כמה חברי הגרעין.
בשנת 2015 כתבו בידיעון שלהם:
"הפעם יצאנו ל"מבוך האקולוגי", שנמצא בכפר הנוער עיינות. המקום מבוך ממשי מצמחים שונים. בין נפתולי המבוך, נמצאות תיבות אוצר אותן ניתן לפתוח באמצעות קודים. להשגת הקודים על המשתתפים לפתור חידות ורמזים שונים וכן לעבור מכשולים שונים. הרעיון גם פה לעבוד בשיתוף פעולה, להפעיל חשיבה מקורית וגמישה, להתמודד ולא לוותר. המיוחד במקום שהוא עשוי מחומרים בשימוש חוזר, פשוט, צנוע והמון כיף! בנוסף בסיום הפעילות הילדים זכו להסבר על מה מסתתר מאחורי רעיון המבוך והמשימות השונות. תענוג לראות את הקבוצה פועלת, מתעניינת, מנסה, מתמודדת. " - ראו קישור בתגובה.
מעניין אם ידעו שעיינות היא חלק ממורשתם.
בשבת - 7/10/23 רוכזו התושבים במקלט שנמצא בחמ"ל המרכזי של היישוב ובמרחב מוגן בבית הילדים תחת שמירה של כיתת הכוננות, כיון שישנו על הדשא במסגרת פעילות שנערכה ערב קודם.
כיתת הכוננות קיבלה עדכונים על המתרחש והצליחה לעצור את כניסת המחבלים לשטח הקיבוץ, עד שתושביו חולצו.

פוסט פייסבוק 26/11/23

ישובי העוטף בעין עיינותית - סעד

מיכל (גיבלי) אפלבוים ז"ל - היתה חניכת עיינות ממחזור 1943, שהגיעה עם מנחם אפלבוים בעלה דרך הכשרת "עלומים" בהרצליה להקמת קיבוץ סעד.
בתוך זמן המלחמה הנוכחית היא נפטרה בגיל מופלג - 97 שנה.
לפני שלוש שנים ערכה איתה ליזה קסטרו ראיון בו בין השאר היא מספרת על ההכרות עם בעלה הפלמחניק (ממחלקת הפלמ"ח הדתית שישבה בעיינות).

מתוך ויקיפדיה:
"סַעַד הוא קיבוץ במועצה אזורית שדות נגב הממוקם בקרבת רצועת עזה, שדרות ונתיבות.
ראשיתו של הקיבוץ בקבוצת ההכשרה "עלומים" שהתמקמה בשכונת בן ציון בנתניה בשנות ה-40. לאחר מכן, עבר מחנה ההכשרה להרצליה ושם היה עד שנת 1949, כשבשנת 1947 הוקמה נקודת הקבע בנגב המערבי, אולם רוב נשות הקיבוץ והילדים נשארו בהרצליה עד לאחר מלחמת העצמאות.
היישוב עלה על הקרקע בי"ב בתמוז ה'תש"ז (30 ביוני 1947), במלאת שנה ל"שבת השחורה" (זו שכונתה כך במקור - א.ע), בשיטה דומה במקצת להקמת יישובי חומה ומגדל. הוקם על ידי בוגרי תנועת בני עקיבא והיה הקיבוץ הדתי הראשון שהוקם על ידי ילידי הארץ. מקומו נבחר בשל קרבתו לקיבוץ הדתי בארות יצחק, ששכן כמה ק"מ מדרום לו (על יד מקומו הנוכחי של קיבוץ נחל עוז).
במהלך מלחמת העצמאות עמד הקיבוץ בשולי דרכו של הטור המצרי שפלש לארץ עם הכרזת המדינה. הקיבוץ הופגז קשות, ובמשך חודשים חיו חברי הקיבוץ בבונקרים ומנהרות מתחת לאדמה, והמשיכו בשגרת חייהם. כתוצאה מן ההפגזות נהרסו כל המבנים מעל פני האדמה, למעט "בית הביטחון" - המבנה היחיד עשוי בטון שהיה במקום. "בית הביטחון" הפך היום למוזיאון "מעוז מול עזה" המְסַפר וממחיש את עמידת הגבורה של שלושת הקיבוצים הדתיים בנגב בתקופת מלחמת העצמאות: סעד, כפר דרום, ובארות יצחק.
לאחר המלחמה העבירו חברי הקיבוץ את יישובם כקילומטר מזרחה, מעֵבר לגבעה, כדי לא להיות נתונים לתצפית מהעיר עזה הסמוכה. השם שנבחר לקיבוץ על ידי מייסדיו היה "עלומים", אולם בהחלטת המוסדות המיישבים שונה השם ל"סעד" - שם המסמל את העזרה של היישוב לנגב. הפירוד בין קבוצת ההכשרה לבין מחנה משפחותיהם בהרצליה נמשך עד 1950, הרבה מעבר לזמן שקצבו לו. בפסח 1950 הגיעו המשפחות מהרצליה לנגב והקיבוץ היה לאחד.
דווקא לאחר שהגיעו אל המנוחה והנחלה, פרץ גל עזיבות בקיבוץ, דם חדש הזרימו גרעיני בני עקיבא שהבולטים שבהם היו הגרעין הדרום אמריקאי. הצטרף אליהם בין היתר גרעין "הטירה" שרבים מחבריו החליטו להישאר בקיבוץ. הצטרפו גם בודדים וקבוצות מכל גלויות העולם ובסופו של דבר נוצרה בקיבוץ חברה מגוונת ורבת פנים, שצעיריה משמשים גשר מקשר אל בני הקיבוץ הבוגרים יותר.
במתקפת הפתע על ישראל, ביום שבת 7 אוקטובר 2023, מספר מחבלים ניסו להיכנס לקיבוץ. מאחר ושער הקיבוץ היה סגור, ובנוסף לכך כיתת הכוננות של הישוב הוקפצה וביצעה ירי לעברם, המחבלים לא הצליחו לפגוע בתושבים. מסמכים שנתפסו על גופות המחבלים שתקפו את קיבוץ סעד, הראו כי המחבלים תכננו לתקוף את מרכז הנוער של בני עקיבא ובית הספר ביישוב ולטבוח בתושבי היישוב."

לזכרה של מיכל היקרה (דודתו של עובד עיינות לשעבר יואב שני)