רקע
משק הפועלות הגדול עיינות ליד נס ציונה שנוסד על ידי עדה פישמן (מימון) ב 1930, היה כפרח גאה בין משקי הפועלות שהכשירו נשים פועלות וחלוצות ביישוב העברי בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה20'. בין משקי הפועלות - חוות הלימוד מיסודה של רחל ינאית בן-צבי בירושלים. במשקים אלה הוכשרו צעירות, בדרך כלל עולות חדשות ורווקות שביקשו לקבל הכשרה בעבודה בחקלאות ומשק הבית באופן מקצועי. הכשרתן נועדה לאפשר ולעודד השתלבות בעשייה החקלאית החלוצית וקליטה בארץ, לימוד השפה העברית ומקצועות עיוניים, תוך שיפור מעמדן ועצמאותן של החלוצות. הן גידלו ירקות פרות ועופות, עבדו במשתלה, גינות נוי, מכוורת ועוד ולמדו לנהל את הענפים שונים. שתי המייסדות – פישמן וינאית, היו בעלות השקפת עולם ציונית, סוציאליסטית ופמיניסטית וממייסדות תנועת הפועלות בארץ. עדה פישמן, שבאה מבית דתי אף אפשרה שמירת מצוות במשק הפועלות שהקימה. לעומת זאת, החווה שהקימה רחל ינאית בן צבי בשנת 1919 קמה במקור כמשתלת הצמחים בשכונת רחביה בירושלים וביקשה להכשיר חלוצות במלאכת החקלאות והבוטניקה. רק בשנת הפכה1933 לחוות לימוד ופנימייה לנערות.

הבעיות
משנותק הקשר עם אירופה , בעקבות מלחמת העולם שניה, חסרו ידיים עובדות בחוות הלימוד השונות ובמשקי הפועלות וריחפה מעליהם סכנת סגירה. כבר מ 1939 קלטו בנות עולות בוגרות תנועות נוער מאירופה במקביל לפתיחתם לבנות ארצישראליות בוגרות בית ספר עממי כתלמידות מן המניין. באמצע שנות ה 40' החלו להגיע גם פליטי מלחמה ושורדי שואה ומשקי הפועלות החלו לקלוט גם נערים. המשקים עברו התאמה לתנאים ולהרכב החניכים החדשים והפכו לבתי ספר חקלאיים.
במקביל החמיר מצב יהודי ארצות המזרח עקב התחזקות הלאומנות הערבית, המצוקה הכלכלית גברה ורבים מהם יצאו לאמריקה הלטינית. על רק זה, רחל ינאית סברה שהעלאת הבנות מסוריה ולבנון תמלא אחר שתי מטרות – הצלתן מחד והטבת המצב במשקי הפועלות - שם יוכלו גם להתרגל לערכים וגם לעבודת כפיים בחקלאות.

הנערות מסוריה ולבנון - פתרון
היוזמה להבאת נערות מסוריה הייתה משותפת למועצת הפועלות, הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים והפעילה המרכזית בהעלאתן לא"י הייתה רחל ינאית (בן צבי). כבר ב 1935 ינאית ביקרה בדמשק, כדי למכור גם שם עצים ושתילים ממשתלות חוות הלימוד, והתוודעה לתנועת "החלוץ". היא ראתה חשיבות עצומה בהעלאת יהודי ערב במיוחד לאחר הפרהוד -הטבח ביהודים בבגדאד ב-1941. מאחר והגישה לבגדאד נחסמה, ומצד שני, היו לרשותה סרטיפיקטים פנויים, עלה הרעיון להעלות בנות מארצות ערב השכנות – מלבנון ומסוריה. בשנת 1943 שבה ינאית לביירות, לדמשק ולחלב לגייס מועמדות. בתחילה נתקלה בהתנגדות של ראשי הקהילות היהודיות בדמשק, חלב וביירות אשר טענו שבבית יהודי מסורתי - הבת לא יוצאת מפתח ביתה.
ינאית נפגשה עם נכבדים מהקהילה ודרך בית ספר אליאנס פנתה אל הבוגרות לעלות אתה לארץ ישראל. היא כמעט נאסרה בעקבות אותה תעמולה. משימת שכנוע המשפחות היתה משימה לא פשוטה כי בדר"כ היו משיאים את הבנות בגיל 17-16. ינאית אמרה שלא יקשו עליהן להקים משפחה ולהעלות את קרוביהן לישראל ונאמה בפניהם עד ששוכנעו. הבנות ראו ברעיון הרפתקה מסקרנת. יחד עם זאת באותו זמן האווירה נעשתה מתוחה בין מוסלמים ליהודים והחלו לחטוף בנות יהודיות למטרת נישואין עם מוסלמים. כך נוצר לפתע לחץ כבד להעלות בנות רבות ככל האפשר אל א"י.
ינאית המשיכה לפעול: בביירות, ביקשה סיוע מראש הקהילה יוסף פרחי. לחלב הגיעה בנובמבר 1943. בביקורה בבית ספר אליאנס רבות ביקשו שתיקח אותן אך הקריטריון היה קודם כל גיל וכן התאמה להכשרה חקלאית וללימודים עיוניים. היו בידיה רק חמישים סרטיפיקטים לעלייה (מהנרייטה סולד – עליית הנוער) ולכן הציעה לנערים והמבוגרים בחלב לעלות ארצה באופן בלתי לגאלי.
45 בנות – ברובן ללא רקע ציוני - מסוריה ולבנון, מהערים דמשק, ביירות, חלב וצידון בגילאים 16-13 יצאו לדרך חדשה. חלקן נקלטו במשק הפועלות בפתח תקווה, חלקן בעיינות. עובדה מעניינת היא שמשק הפועלות שניהלה רחל ינאית – לא היה בין המשקים הקולטים.
הסיבה לכך שנקלון בפ"ת ובעיינות היתה דחיפות העזרה שנדרשה להחזקת המשקים הללו.
בדצמבר 1943 עלתה קבוצת הבנות הראשונה מביירות ומדמשק. אלו שלא קיבלו סרטיפיקט הלכו ברגל מגבול הלבנון דרך כפר גלעדי ולמשק הפועלות בורוכוב. קבוצת הבנות הזו, עלתה בסיכון, בהברחת גבולות, בחשש שהבריטים יעצרו - מדמשק לביירות באוטובוס. 2 בנים 24 בנות ושני מבוגרים שליוו אותם. הם הוברחו בעזרת חברי ההגנה דרך לבנון, בחשכה ברגל, והגיעו אחרי 13 שעות לכפר גלעדי שם הוסתרו. משם נסעו באוטובוס לאיילת השחר, ברגל לתחנת המכס בראש פינה, ושוב באוטובוס לבית עולים בחיפה, ומשם לשכונת בורוכוב. 18 מהן הגיעו למשק הפועלות בשכונה זו.
משק הפועלות בורוכוב שנוסד ב 1923, כשלישי אחרי נחלת יהודה ופתח תקוה בניהולה של לאה מירון כצנלסון היה משק שהתמודד עם משברים והיה זקוק לידיים עובדות. ב- 1945 התארגנה קבוצה נוספת של 50 בנות מסוריה, מהן, 15 הגיעו למשק הפועלות בשכונת בורוכוב. העולות שעלו מסוריה בגיל 17-14 אופיינו בכך שחלקן הגדול לא ידעו קרוא וכתוב. המטרה הייתה להכשיר אותן לעצמאות במשק ובחברה ולכוונן להתיישבות חקלאית. בהמשך, איחדו אותם עם קבוצות בנים ממקווה ישראל לשם עלייה לשש נקודות התיישבות. הוא נסגר לאחר שהסתיים מחזור הבנות הסוריות שעלו ב 1945.
הקשיים
תהליך קליטתן של 'הבנות הסוריות' במשקי הפועלות היה מורכב -
העבודה ההווי במשק והשפה היו זרים להן. הבנות שהיו רגילות לחיים בקרב משפחותיהן המסורתיות היו בוכות בחדריהן כל ערב בגעגועים ומפחד. הצוות התקשה להתמודד איתן, היה סקפטי בנוגע לפערים התרבותיים שנוצרו וסבל מתחלופה – אך למרות הכל רובן המכריע של הנערות המשיך במסלול הכשרתו ועבר תהליכי שינוי עמוקים בגישתו לחקלאות ולהווי החברתי והתרבותי. במהלך השנה הראשונה הן אף נסעו לביקור הורים ושבו חזרה למסלולן החדש.

הנערות הללו מסוריה ולבנון היו למעשה החלוצות הראשונות מבין עולי 'עליית האלף'. בסופו של דבר רבות הצטיינו בחריצות ובכושר הסתגלות. בתום שנתיים להכשרתן כבר לא ניתן היה להכירן. הן התחברו עם בנות נוספות ונקלטו ביישובים חקלאיים. עיינות המשיכה לקלוט גלי עלייה ושילבה בין מזרח ומערב, דתיים וחילוניים שלמדו ועבדו יחד בקיבוץ גלויות.

'כשאני מנסה לפעמים למסור לעצמי דין וחשבון על כל מה שעבר עלי, קשה לי להבין את התמורה הגדולה שחלה בי בתקופה זו' (אחת העולות)