עדה פישמן מימון – תקציר סיפור חיים 
(מבוסס על כתבים שונים שפרסמה החוקרת פרופסור בת-שבע מרגלית שטרן)

חלוצה (עולה, מורה, פועלת), אקטיביסטית חברתית, פעילה מפלגתית, מתיישבת, מנהלת, חברת כנסת

מראשית דרכה הכריזה הציונות על מעמד פוליטי שווה לנשים אך למרות זאת נתקלו הנשים בקשיים בבואן להגשים את ההבטחה הגלומה בהכרזה זו. דמות האשה מבית היוצר של הגברים הציונים לא הייתה זהה לדמות שהגו נשים ציוניות. מספרן הזעום בקונגרסים הראשונים, מקומן הזניח על במות הנואמים, השכר השונה שקיבלו ומיעוט ההזדמנויות התעסוקתיות שנפתחו בפניהן הובילו את הנשים הציוניות לחפש להן נתיב נפרד. הבחירה בהתארגנות נשית נפרדת להשגת מטרות פוליטיות לא הייתה ייחודית לנשים ציוניות, היא רווחה בהקשרים לאומיים שונים במאות התשע–עשרה והעשרים.

משעברה ארץ ישראל לחסות הבריטים בשלהי העשור השני של המאה העשרים, זיהתה האשה הציונית הזדמנות פז. היא האמינה כי השינוי במעמדה יושג בשילוב המאבק לשינוי פני החברה. הכרתה הלאומית הביאה אותה, אם כך, לא רק לתנועה הציונית, לתחייה התרבותית ולדיבור העברי, אלא בעיקר להחלטה לשים פעמיה לארץ ישראל על מנת לחדשה, וחשוב מכך, להתחדש בה.

עדה פישמן מימון (1893-1973) החלה את דרכה כפעילה ציונית בארץ הולדתה בסראביה. היא נודעה כחריפת שכל ודעה ובעלת כושר ויכוח. בינואר 1913 שנה וחצי לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עלתה פישמן בת העשרים לארץ יחד עם אחיה הנערץ עליה, הרב יהודה לייב פישמן (מימון), רעייתו, ואח צעיר ממנה לשנים. עלייתה היתה תולדת הכרה לאומית, שנבטה בין השאר בהשראת חינוכה בבית אביה. עדה הייתה בין הלוחמות הנועזות ביותר לשיפור מעמדה של האישה בארץ-ישראל. פעולתה המגוונת השתרעה על פני עת ארוכה. מועד הגעתה של עדה לארץ-ישראל קבע את 'ייחוסה' כבת העלייה השנייה. קורותיה של עדה בתקופת העלייה השנייה היוו פתיח נאות לפעילותה הציבורית כל חייה: עיסוק בחינוך, ובעיקר בחינוך בנות, ומלחמה למען שיפור מעמדה של האישה. לאחר מלחמת-העולם הראשונה ניהלה עדה מימון את המאבק למען זכות בחירה לנשים – וגם הצליחה. עדה הקימה את בית-הספר החקלאי עיינות ב-1930, וניהלה את המוסד במשך שנים רבות. היא הייתה חברה בכנסת הראשונה והשנייה, וקידמה חוקים למען שוויון הזדמנויות לנשים. לעדה מימון מקום של כבוד בקידום מעמד האישה בארץ-ישראל.