אברהם פוקטש - ניצול שואה - מגיע אל עיינות

יום השואה הבינלאומי - 27/1/21

אלי פורת מספר - בעקבות הסרטון שצילם את אביו, אברהם פוקטש ז"ל, על הגעתו לארץ ב 1947 :

ב-3 ספטמבר 1939, כשהנאצים נכנסו לעירה שלו, לאסק – עיירת נופש 20 ק"מ מהעיר לודג', היה אבי בן 13. למשפחתו היתה מאפיה ששירתה את כל האוכלוסיה בעיר, ועם כיבושה שירתה גם את הנאצים. וכשאביו (סבי) נלקח על ידי הנאצים, אבא נותר עם אמא שלו ואחותו הקטנה אצל סבא וסבתא. לדבריו: "3 שנים ישנתי במיטה שלי".

בתום 3 שנות כיבוש על ידי הגרמנים, בערב ראש השנה 1942, כאשר הנאצים בצעו את ה'אקציות', "חיסלו" את הקהילות הקטנות, העבירו את היהודים מהעיירות הקטנות ובתוכן לאסק, וריכזו אותם בגיטאות הגדולים, אבא, יחד עם אחותו, הופרדו משאר בני המשפחה והועברו לגטו לודז'.

הליך הגירוש מ-לאסק לגטו לודז' החל כאשר כינסו את כל היהודים ברחבת הכנסייה, שם הועמסו על משאיות והועברו לגטו לודז'. אבא, יחד עם אחותו הקטנה, אסתר שיינדל, נופפו  לשלום לאמם, רודה, וזו הייתה הפעם האחרונה בה ראו אותה.

עם הגיעם לגטו לודז', הם התגוררו בדירה קטנה בגטו, כאשר הוא, כנער, עוסק בעיקר בגיהוץ מדי הנאצים. בערבים ובלילות, עסק בעבודה נוספת – ניקוי סירים באחד ממטבחי היהודים שם. האוכל שנותר בתחתיות הסירים שימש אותו על מנת להאכיל את אחותו בלילות.

בתום כמעט שנתיים של שהייה בגטו לודז', באוגוסט 1944, אבא, יחד עם אחותו הועלו על אחד המשלוחים האחרונים אשר "רוקנו" את הגטו והועברו לאוושוויץ ("התקבל" לאוושוויץ ביום 16 אוגוסט 1944).  על רציף הרכבת בכניסה לאוושוויץ, אבא נפרד מאחותו על ומאז לא התראו עוד.

עם הגעתו לאוושוויץ, אבא צורף ל"קומנדו קנדה" – כוח עזר, אשר מנה בעיקר לא יהודים, ומתפקידם היה לפנות את בגדי הניספים מאיזור תאי המשרפות. לדברי אבא, הוא הצליח לשרוד ולקיים את עצמו יחסית בצורה טובה. זאת מאחר ובגדים היו בנמצא. ובנוסף, הנספים שהגיעו ממקומות שונים באירופה דאגו – על פי הנחיית הנאצים – למלא את כיסי בגדיהם במזון לדרך הארוכה (מפאריס, סלוניקי, בודפשט וכיו"ב) לאושוויץ.  מזון רב – לשביעות קיבתם של אנשי "קומנדו קנדה" נותר בכיסי הבגדים שכאמור, אבא יחד עם הגויים האחרים פינו.

באוקטובר 1944, הועבר למכרה הפחם פירסטנגרובה, בקרבת אוושוויץ, שם עבד ככורה פחם עד יום הפינוי ב-18 ינואר 1945.

רעמי התותחים של הצבא הרוסי, שהתקדם דרך פולין מערבה, דחפו את הגרמנים לפנות את מחנה ההשמדה, וכך, מראשית ינואר 1945, החל הצבא הגרמני לסגת מאזור אושוויץ בסדרת "צעדות מוות" ליליות לכיוון גרמניה.

בליל 18 ינואר 1945, אבא יחד עם כמה מאות יהודים ולא יהודים, שלובי זרועות ומסודרים בחמישיות (כאשר כל אחד קבל ככר לחם ליום), החל מסע ברגל, מה שכונה, בהמשך, "צעדת המוות" לכיוון העיירה גלייביץ. בתום 3 לילות הליכה – יותר מ-50 ק"מ, ביערות ובקור של 8 מעלות מתחת לאפס, הועלו שרידי המסע הרגלי על רכבת מגלייביץ לנורתהאוזן.  

קרון הבקר הסגור עליו הועמסו בגלייביץ 90 איש הגיע לנורתהאוזן עם 18 אודים מוצלים, בהם אבא. גופותיהם של כל השאר שלא עמדו בתלאות המסע, הושלכו בדרך.

עם הגעתו לנורתהאוזן, אבא חלה, ככל הנראה בטיפוס. אושפז (30 ינואר) ולאחר כשבוע ברח מבית החולים והתקבל לעבודה במחנה מיטלבאו-דורה הסמוך. שם עבד לצידו של מדען הטילים הגרמני וורנר פון בראון (אשר בסיום המלחמה נשבה על ידי הצבא האמריקני, ולימים, היה ממפתחי תכנית החלל של נאסא). תפקידו של אבא שעבד במנהרות של מיטלבאו-דורה, היה להרכיב את הג'יירו – מייצב התנועה של רקטות V-2, אשר עמם תקפו הגרמנים את לונדון.

באחד מימי ראשית אפריל 1945, כאשר אבא היה על רכבת עמוסה ברקטות אשר עשתה את דרכה ממחנה מיטלבאו-דורה לאיזור שיגור הרקטות בקרבת פיינה-מונדה, על חוף הים הצפוני, הרכבת הופצצה על ידי בנות הברית והושבתה. אבא ניצל את המהומה, ברח ויחד עם שיירות אין סופיות של פליטים, עשה דרכו לכיוון ברגן בלזן.

הוא הגיע לברגן בלזן ב-15אפריל 1945, ביום בו הצבא הבריטי נכנס למחנה. ברגן בלזן בגרמניה היה מחנה לוגיסטי ענק שבתוכו היה גם מחנה השמדה, אחד משני מחנות השמדה בגרמניה (השני בדכאו). פתאום נשמעה ברמקולים ההודעה – "אתם משוחררים – המלחמה נגמרה" (במאי 1945 המלחמה נגמרה רשמית)

בתחושת חוסר אמון ברח משם לישוב ברגן. תושב המקום אירח אותו שבועיים ואחר כך יעץ לו לברוח "לפני שהרוסים יגיעו". כשהוא בן 17 הוא מחליט לחזור למחנה הסמוך, מצטרף לקהילת יהודים שחיים שם "ארגון שארית הפליטה" שבראשו אברהם אולבסקי.

מסתבר שהייתה שם התארגנות מנהלתית של היהודים ושם הוא נשאר עד התארגנות משלחות הנוער לארץ באפריל 1945. בזמן הזה מבקרת שם גם עדה מימון ופוגשת אותו. היא מציעה לו להגיע לעיינות כאשר יגיע לארץ.

הוא נוסע לכוון מרסיי בצרפת ברכבות כי יש שמועה שיוצאת משם אניה לארץ. שם פוקטש עולה על האניה "פרובידנס" ומגיע לחיפה, בה מחכה לו דורקה שרידה יחידה למשפחתו, הנשואה לאולק, פקיד בכיר בסוכנות היהודית. הוא כתב להם בעברית עוד קודם לכן וביקש שיעזרו לו להיחלץ מאירופה. הזוג מתגורר ברחוב כורש בתל אביב, ליד מה שהיה "בית מעריב", בשכירות משנה אצל משפחה אחרת. מקום להלינו לא היה, ואחרי לילה אחד של שינה על הרצפה הוא מחליט לנסוע לעיינות לפי הזמנת עדה ומגיע באוטובוס אל המקום בו יחיה את כל חייו הבוגרים.

יחד עם בתיה לבית סינסטרה, שהגיעה לעבוד בעיינות לאחר הכשרה ב"מקווה ישראל" ב 1949, הם הופכים את עיינות לביתם, מגדלים בה את ילדיהם ונשארים עד הפרישה לגמלאות.