בעיינות גיליתי בפעם הראשונה שלחגי ישראל יש צד חקלאי. בחוץ לארץ למשל מה שקדם לפסח היה ט"ו בשבט. אז בט"ו בשבט היינו אוכלים פירות יבשים, מדברים על הפירות של ארץ ישראל כמו שמדברים על ארבעת המינים בערך.... בפסח, בפעם הראשונה, שוב חיים (גולדברג – המורה – א.ע.), לקח אותנו לשדה, הלביש אותנו בסדינים לבנים. הוא עמד ואמר: "שדה זה" ואנחנו (חזרנו אחריו – א.ע.) אמרנו – זה זה "בחרמש זה" חזרנו אחריו האקצור? "קצור אקצור – (וסבינה שרה – א.ע.) " עוד....רוח חדשה" ....את רואה את התמונה? אני ראיתי את עצמי יהודיה בתקופת הבית השני קוצרת עומר. זה היה בשבילי התגלות, הר סיני, אבל אחר כך היה סדר פסח והיתה אשתו של מוטקה (מרכז גן הירק - א.ע.), ששמה היה סבינה והיה לה קול נפלא והיא שרה "קרב יום"... עד היום אני בוכה כשאני אפילו נזכרת אני בוכה. היא שרה את זה כל כך יפה, לבד סולו ואחר כך אנחנו איתה. היה סדר פסח ממש ממש יפה. אני חושבת שאנחנו קראנו מההגדה המסורתית. ....שאלת על בית הכנסת: אני ידעתי שיש אנשים שמתפללים באחת הכיתות אבל אני אף פעם לא נכנסתי לתפילה כי אני גם בפולניה לא הייתי הולכת לבית הכנסת, רק בימים הנוראים. ואני לא יודעת להתפלל, ...או אם היה שמה מניין .... לא היה מבנה מיוחד.

בשבת בבוקר בא מישהו לקחת אותנו, עדה גרה בבית המרכזי. אמרו לנו זו המנהלת - עדה פישמן. בחיים לא שמעתי על האישה הזו. והיא ישבה מאחורי המכתבה שלה, ולא היו כיסאות אז היה כסא אחד מולה והייתה את המיטה שלה שזאת הייתה מיטת סוכנות מברזל. אז אנחנו איכשהו התיישבנו וחלק עמדו ואז היא אמרה "אתם יודעים עברית?" אז אמרנו קצת. אבל הייתה בינינו בחורה אחת שיודעת היטב רוסית אז היא אמרה, אבל אנחנו יודעים רוסית. ואנחנו כולנו כמעט ידענו רוסית. ואנחנו שמענו במבטא שלה (של עדה) שהיא יודעת רוסית. אז היא אמרה "לא רוסית! עברית!" אז היא אמרה - זה עיינות כדי שנבין - בואו לחלון - לקחה אותנו לחלון ואמרה לנו - זה פרדס, זה מכוורת, זה רפת, זה לול אמממ כל מה שהיה. ואת זה אנחנו עשינו 10 בנות וחמור אחד ושומר אחד. ועכשיו, ואז היא דפקה ככה על השולחן חזק עם האגרוף והיה את הקסת עם דיו, הקסת קצת קפצה והדיו קצת נשפך, "אפילו אם יהיו פה אלף בנים זה ישאר משק פועלות!" ויצאנו ממנה במצב רוח מאוד מאוד עגום.

אנחנו הלכנו לחדר ואני בכיתי, ממש בכיתי בדמעות אז הבנות התחילו לשאול אותנו מה קרה? מה קרה?... אז אני אמרתי המנהלת היא אנטיצסימית, היא לא אוהבת יהודים. זה לא יכול להיות, עכשיו תספרי מהתחלה: איך היא דיברה? מה היא אמרה? והן התחילו לצחוק כמו שבנות בנות 15-16 בערך יודעות לצחוק. ממש התגלגלו על הריצפה מצחוק ואנחנו עומדות ולא מבינות את הסיטואציה בכלל ואז בשביל להסביר לנו אחת מהן אומרת: "קוראים לה עדה מה-פישמן 'מהפיש' זה בערבית 'אין' ו'מן' זה גבר - אין לה גבר. תמלול - יובל אדלר - מכינת אדרת - נובמבר 2020

סבינה: זאת היתה תקופה מאד סוערת מבחינתי. ראשית כל, עליתי ארצה והייתי צריכה עדיין להתמודד עם העבר שלי בתקופת מלחמת העולם השניה באירופה והייתי מאד עסוקה בהסתגלות לחיים החדשים. עיינות הקלה עלינו מאד כי לא חיטטו לנו כל כך בנשמה אלא נתנו לנו את ההזדמנות להשתלב בחיי בית הספר, גם מבחינת העבודה וגם מבחינת הלימודים. די מהר העבירו אותי לכיתה של ילידי הארץ והייתי צריכה להתמודד עם העברית ומהר מאד...מיד ביום השני לבואנו בעיינות כבר שילבו אותנו בעבודה והייתי צריכה ללמוד לעבוד בשדה ובשמש... וכל הדברים האלה העסיקו אותי מאד מאד ופחות התעניינתי במה שקורה במדינה, אלא יותר התעניינתי במה שקורה איתי. (המשך בתגובה הבאה)

גם כאשר פרצה מלחמת השחרור הייתי יותר עסוקה במה שאני צריכה לעשות ולא במה שכתבו על זה בעיתונים ואיך שחגגו את זה ברחובות ואפילו בחצר עיינות. אני את הערב הזה של הכרזת המדינה שממנו קיים הצילום של הריקודים בחצר אני בכלל לא זוכרת אותו ככה. אני זוכרת ששמרתי. היינו צריכים לשמור, היו עמדות מסביב למשק ואנחנו היינו יושבות ושומרות בעמדה לפעמים לבד ולפעמים בזוג ואנחנו ראינו את הערבים מסתובבים מסביב למשק ומסתכלים עלינו ואנחנו הבנו טוב מאד למה הם מתכוונים... לפעמים הם היו רוכבים על חמורים או אפילו על סוסים ואני חושבת שבאותו ערב אני שמרתי על הגג של הבית המרכזי יחד עם בחורה ששמה רמה. אני עברתי קורס של מורס והיה לנו מכשיר מורס והיינו צריכות להיות בקשר עם הישובים שמסביבנו: בית עובד, בית חנן ואחרים. אני חושבת שאולי אני לא מספרת את מה שמצפים ממי איך שמחנו ואיך רקדנו ואיך היה.. איזו התרוממות רוח זאת היתה ואיך הקשבנו ומנינו את הקולות של כן ולא בעד ונגד...אני לא יכולה לספר את זה כי לא כך חוויתי את זה.

זה מאד מעניין כי הזווית ראייה האישית של בחורה צעירה היא שונה ממה שאנחנו רגילים לשמוע זה נכון ואני חושבת שהרבה מאד אנשים ישבו אז על יד רדיו אבל לנו היה רק מכשיר רדיו אחד והיו לנו תפקידים רבים והיינו צריכים למלא את התפקידים האלה. הבנים שהיון איתנו התגייסו כבר, ואנחנו נשארנו והיינו צריכים לעשות אז את הבחינות... בכל זאת גמרנו את עיינות עם תעודה ועם ציונים ואני התכוננתי.

– לילי איך את חווית את הימים האלה? אני זוכרת שחיכינו...ומשהו בראש שלי... שאני עבדתי. כי אני עבדתי במשתלה ואנחנו היינו בלילה.. מוקדם בבוקר קוטפים את הפרחים בשביל לשלוח וזה. הייתי קמה ב 05:00 או לפני ואני רק זוכרת שהשומר אמר שאם יכריזו על המדינה, אנשים ישבו על יד הרדיו ושמעו, אז הוא ייתן יריות באוויר. ואני... שמעתי את היריות ושמחתי ויחד עם זה, זה כל כך הרתיע אותי כי זה הזכיר לי את המלחמה והייתי תמיד בפחד מהיריות. אז זה זעזע אותי. זה אני זוכרת... אחר כך אני זוכרת שדיברו על זה שבתל אביב אנשים רוקדים ורעש... מה שהיה בעיינות, אני חושבת, שאני הייתי בעבודה שקטפנו פרחים למשלוח ואחר כך תכף התחילו עם המלחמה. ידענו שיש תכף מלחמה.

איזה מסר הייתן רוצות להעביר, אנחנו נסכם, כי סבינה צריכה לסיים, בעקבות הלימודים שלכן באותה תקופה בעיינות? סבינה נתחיל איתך. עיינות היתה בשבילי תקופה פורמטיבית שהשאירה עלי את רישומה לכל החיים ... אני למדתי בעיינות לא רק עברית וחקלאות, אלא איך לעבוד איך לשתף פעולה עם אנשים אחרים בעבודה

לילי, מה את רוצה לומר לנו לסיכום על התקופה הזו? אני מסכימה עם כל מה שסבינה אמרה. ....היה החופש הזה שנתן לי את כל ההרגשה הטובה. פתאום הייתי במדינה שלי ואף אחד לא אמר לי שאני יהודיה מסריחה...

בעיינות שהגעתי החליפו לי את השם ללאה והמנהל עשה לי מבחן בעברית. הוא שאל אותי אם אני רוצה קל או קשה אמרתי: "יכול להיות קשה" הכניסו אותי לכיתה עם ילידי הארץ. התחלתי ללמוד...אני ידעתי עברית שפה יומיומית פשוטה פתאום התחלתי ללמוד גידול מדעים, גן הירק, גינות נוי וכל מיני דברים בעברית שלא היה לי מושג איך אומרים את זה וגם לא היה מי שיתרגם לי, אבל הבנות היו שמה מאד ידידותיות, הסבירו לי, עזרו לי הרבה. זה היה באמצע שנת הלימודים בינואר ובסוף השנה כבר השתתפתי, עשיתי 10 בחינות ועברתי כיתה. עם מקצועות הומניים לא היתה לנו בעיה. אבל בחקלאות היה לי יותר מסובך קצת.