השער ושדרת הפיקוסים דרכם נכנסנו כילדים תמימים ודרכם יצאנו לאחר 4 שנים מוכנים לחיים וליישם בחיינו החדשים את אשר ספגנו בעיינות

על תחנת הנסיונות חוות מרדכי: חוות–מרדכי, הוקמה בשנת 1935 ,מדרום לבית הספר 'עיינות' וממערב לכביש 42 . החווה נועדה לשמש תחנת ניסיונות חקלאית לקידום ההתיישבות העובדת בצפון מישור החוף הדרומי, ממערב למושבות הוותיקות גדרה, רחובות, נס–ציונה וראשון–לציון. ייחודה של התחנה בסיפור הקמתה, בדמויות שנקשרו בה, בזיכרונותיהם של מי שהתגוררו בה ובתפיסת עולם חקלאית–מחקרית. החווה ומבניה משקפים את הגישה שאימצו המוסדות הלאומיים: להקדים להתיישבות המעשית מחקר שיטתי. לגישה זו היו היבטים אחדים, אחד מהם התמקד בתפיסה חבלית ובטענה שכדי שהתיישבות חקלאית תצליח יש לבחון בכל אזור ואזור את תנאי הקרקע, האקלים, אפשרויות התעסוקה והתשתיות הקיימות; בחינה מעמיקה זו תאפשר תכנון יישובי ומשקי יעיל ותבטיח למתיישבים ביסוס ועצמאות כלכליים." (קתדרה 131, עירית עמית כהן)

שער הכניסה לעיינות – "השער" – היה החוצץ בין בנות המשק – לבני בית חנן ובית עובד, בין ה"מוסד" או "הפנימיה" אל העולם שבחוץ. ה"שער" היה גבול מסומן בין עולם שמור, אל זה שאינו מוגן, בו נמצאים פורעים ערבים או בני מושבים או סתם עולם שאין בו את המוסר של עדה, רודלסון ודורות המנהלים והמחנכים שאחריהם. לעיתים החופש היה בו פנימה, ולעיתים קרץ אל מה שאסור או מה שמחוץ לגבול. תחילתו בעמוד עם שם המקום, אחר כך שני עמודים יצוקים בטון שסימנו את תחילת השדירה המתוכננת. המשכו בשער ירוק של ברזל עם פיתוחים מיוחדים, לצידו פשפש למעבר הולכי רגל (מישהו יודע לאן נעלם השער??) . עם השנים חלה הזזתו לאחור, לאזור הלולים בעקבות מתקני מועצת גן רווה שהועברה אל מיקומה החדש בעיינות.