באותה שנה שניה להכשרת הנערות הארצישראליות, התכוננו לקבל לעיינות, למחנה זמני, נערים ונערות מילדי טהראן, שעמדו להגיע לארץ ישראל....החניכות שלנו בכל הכיתות חיכו" בציפיה רבה לבואם של ילדי טהראן. והנה בא היום הגדול. בגשם שוטף מן הבוקר עד הערב עמדו כולם ליד השער וציפו. קודם לכן פינו את דירתן, בית הנוער, הטוב בבתי עיינות ועברו לשני חדרים גדולים לגור בצפיפות רבה, ואת הבית מסרו לילדי טהראן. במשך שני החודשים שילדי טהראן שהו בעיינות לא חדלו לטפל בהם באהבה ובמסירות ואכן, פשטותן ועליצותן של הבנות שלנו, טוב לבן ושאיפתן להקל על הילדים את הקליטה בארץ, השפיעו הרבה מאד להחזיר את שיווי משקלם הנפשי. ילדי טהראן שבבואם היו מלאי חשדות כלפינו, המארחים, חששו כי סופה של קבלת פנים חמימה זאת - שישלחו לעבודת פרך... ידים אלה, אשר הוסיפו והחזיקו במשך כמה שבועות את רכושם הדל בשקיק קטן ומראשותיהם, מחשש שמא ישלחו בני המקום את ידם בו, את הילדים האלה ידע הנוער שלנו לקבל לחברתו ולעשותם אזרחים שוים בינינו

(עדה מימון - ממשק פועלות לבית הספר החקלאי התיכון)

על הילדים ששרדו את הדרך מפולין דרך טהרן אל ארץ ישראל 

https://www.youtube.com/watch?v=-B661n-Ib64